יוליסס

הרומן יוליסס, שהסעיר וריתק קוראים ומבקרים מאז ראה אור בחודש פברואר 1922,
נבחר לקראת סוף המאה על ידי סופרים ואנשי רוח כספר הטוב ביותר במאה העשרים.
הרומן מתאר יום אחד בחייהם של שלושה אנשים: סטיבן דדאלוס בן דמותו של
ג'ויס עצמו, ליאופולד בלום היהודי, בן דמותו של אודיסאוס (יוליסס)ואשתו
מולי בלום שהמונולוג שלה המסיים את הספר הקים עליו את הממסד השמרני באנגליה
ובארצות הברית.
ביצירה זו שרבים רואים בה את פסגת הרומן המודרני חברו
יחד אפיון אנושי במלוא מורכבותו, ריאליזם בשיאו, הומור בנוסח פרנסואה
ראבלה, שלמות צורנית ומוסיקה לשונית צרופה. "ג'ויס גילה דרך המחייבת יוצרים
אחרים ללכת בעקבותיו... זוהי דרך המאפשרת לשלוט, לארגן, להעניק צורה
ומשמעות לפנורמה האדירה של הבל ואנרכיה, המתגלה לנו בהיסטוריה של זמננו".
"ג'ויס
הוא אחד מגדולי המעצבים של הצורני באמנות בת זמננו ואפשר להשוות אליו את
אליוט בשירה, פיקאסו בציור וסטראווינסקי במוסיקה". "יצירות המופת של המאה
העשרים הגדולות בעיני הן בסדר זה: "יוליסס לו'ויס, "הגלגול" לקפקא,
"פטרבורג לאנדריי ביילי והמחצית הראשונה של "בעקבות הזמן האבוד" לפרוסט".
מלאכת התרגום המופתית לעברית שעליה שקדה ד"ר יעל רנן שנים רבות זכתה פה אחד
לתשבחות התקשורת: יוליסס זה, הבלתי ניתן לתרגום, בתרגום עברי קריא ושוטף,
מוצלח ביותר: "מלאכת התרגום היא מופתית": "התרגום העברי קריא יותר מן
המקור... יצירה מלאת חיות, הומור והפתעות לשוניות לאין ספור": "ג'ויס הוא
חגיגה, יוליסס - מסיבה של ממש - והנוסח העברי סיבה לקרנבל": "יש לפקפק אם
אי פעם יהיה תרגום טוב מזה": יוליסס הוא הרומן המקורי והמעניין ביותר של
התקופה המודרניסטית ותרגומו לעברית הוא הישג נדיר ומרשים."